שירת העקורים

שירת העקורים מאת ד”ר יוסי ויליאן
התמודדות עם אמונה והנהגה בספרות הילדים והנוער של גוש קטיף ועמונה
“שקטים, מתרפקים על אמותיהם, מפעם לפעם שולחים מבטים אל השוטרים ומשם אל המצלמה שמלטפת את פניהם ומעבירה את הכאב והתימהון של עיניהם היישר אלי לביתי. כן, המבט הזה של הילדים פולח עכשיו את ליבי, ואינני יודע מה לעשות עם הרגש שמתערבב בתוכי…” (א.ב. יהושע, מבט של ילדים, ידיעות אחרונות, 21.8.2005)

לראשונה בתולדות הספרות העברית הישראלית והאמונית – התפתח ז’אנר (סוגה) של ספרות ילדים ונוער, העוסק במאבק ובעקירה על רקע אידיאולוגי1. זהו ז’אנר פוסט-טראומטי של יצירות ילדים ונוער, שהשתתפו בגופם ובנפשם במאבק שהתחולל.
ואכן, בעקבות העקירה מגוש קטיף ומצפון השומרון, וביתר שאת בעקבות המאבק האלים בעמונה, התפתחה כתיבה ייחודית של הנוער, שעמד בקדמת המאבק בעת העקירה. זוהי יצירה הנובעת ממעמקי הנפש הצעירה, שחוותה התרסקות גשמית ורוחנית. זהו ביטוי לקריסה של כל היקר שהאמינו בו, דבקו בו והקריבו למענו.
לפנינו מתייצבים במלוא קומתם ואישיותם, הילדים והנוער שהיו מעורבים בכל אשר הוריהם נטלו בו חלק. זהו הנוער שהאמין באמונה שלמה לקריאה “הָיֹה לא תהיה”, ואשר נשא על גבו את נטל ההתנתקות והעקירה. נוער שהתנדב על פי מצפונו, עקרונותיו וחינוכו לשאת את משא הסבל הזה ולעמוד בו בראש המחנה.
העקירה הולידה שאלות כבדות משקל שאיש לא היה מוכן להן, כגון: תוקף האמונה, אמון בהנהגה, היחס למדינה ולמוסדותיה, הגיוס לצה”ל וסירוב פקודה. אלו מעט מן הנושאים שהעלה הנוער בכתב.
שאלותיו – נוקבות ומביכות, והן מופנות אלינו, המבוגרים: הורים, מחנכים, רבנים ומנהיגי הציבור הדתי-לאומי.
היתכנותה של העקירה, לאחר ההשתדלות העצומה לבטלה, עוררה שתי צורות עיקריות של יצירה: יצירות פוסט-טראומטיות ותרפויטיות, ויצירות של מרד והתקוממות. יצירת הנוער מגוונת ומקיפה את כל סוגי הכתיבה, כגון: קינות ופיוטים, פובליציסטיקה ומסות, יומנים אישיים, מחזות, סיפורים קצרים, מקאמות, כתיבה על קירות (גרפיטי), כתיבה על מְכוּלוֹת וארגזים (קונטיינרים), קריקטורות, ציורי הילדים ורישומי הנוער, קומיקס ומשחקי ילדים. שפע היצירה מתפרץ כשירה אחת גדולה ומעיד על טראומה קשה שהנוער עבר. בדרך זו הפכה היצירה למעין כלי תרפויטי: הכתיבה – משחררת, והיצירה – מנחמת.
סוגי היצירה לגוניהם פורסמו בכל כלי התקשורת האפשריים: האינטרנט הוא המקור הראשי, ועמו שלושת עיתוני הציונות הדתית לגווניה: “מקור ראשון”, “הצופה” ו”בשבע”.
כמו כן, התפרסמו היצירות בחוברות בסיוע מדריכי הנוער, ובשלל גיליונות פרשיות השבוע המופצים בבתי הכנסת בכל שבוע.
בכל סוגי הכתיבה התגלו עומקים של חשיבה וביטוי מילולי משובח. היצירה, בהיקפה הרב, פתחה צוהר
להבנת שורשי המשבר הרוחני הקשה שבו נתון המחנה הציוני-דתי בכלל, והנוער שלו, בפרט.
מטרת המחקר היא עיון ב”שירת העקורים” ובחינתה משתי נקודות מבט: האחת – בחינת העולם הנפשי, האישי והקהילתי של הנוער שבמצוקה, והשנייה – התמודדות עם ביטויי המשבר בכתיבת הילדים והנוער.

“כל יצירה נושאת עימה את סימני זמנה היא”
כתב ברוך קורצווייל בפתח מסתו החשובה: ספרותנו החדשה – המשך או מהפכה2. אכן, עלילות זמן המאבק וזמן העקירה של נוער גוש קטיף וצפון השומרון ניכרות היטב ביצירה שהתפתחה בעקבותיה.
הספר כולל שלושה שערים עיקריים:
שער מחקרי
שער ספרותי
שער תיעודי

1. ראה אדיר כהן, סיפור הנפש, לבטי עקירה וקליטה, קרית ביאליק, אח, 1990, עמ’ 572-559.
2. ברוך קורצווייל, ספרותנו החדשה המשך או מהפכה, ירושלים ותל אביב,שוקן, תשל”א.